הפסיכולוגיה של הרשע והציות (יום השואה 2016) 

הפסיכולוגיה של הרשע והציות

פרופ' גידי רובינשטיין

שנה לאחר משפטו של אדולף אייכמן רצה סטנלי מילגרם לבחון את השאלה, האם ייתכן שאייכמן ומיליוני משתפי הפעולה האחרים בשואה רק ביצעו פקודות? מילגרם האמין כי השואה נבעה מאלמנטים וביקש לבחון את תגובותיהם של גרמנים לניסוי זה אל מול תגובותיהם של אמריקאים, שאמורים היו לשמש כקבוצת ביקורת. החוקר הסביר למשתתף בניסוי ולשחקן שהתחזה למשתתף נוסף בניסוי שהם עומדים להשתתף במחקר שבוחן את היעילות של מתן עונש על למידה. התפקידים חולקו כך שהמשתתף האמין שהוא קיבל את תפקיד ה"מורה" באופן אקראי, בעוד המשתתף השני, השחקן, קיבל את תפקיד ה"תלמיד". לאחר חלוקת התפקידים, המשתתף והשחקן קיבלו שוק חשמלי בעוצמה של 45 וולט, כשהם יושבים על כיסא שעליו ניתן לקשור את התלמיד. המורה קיבל מטלות זיכרון פשוטות על מנת להעבירן

המורה הונחה שבכל פעם שהתלמיד מבצע טעות, עליו לתת לו שוק חשמלי על ידי לחיצה על כפתור. נאמר לו שיש להעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט לאחר כל טעות. למעשה לא ניתנים לתלמיד שוקים חשמליים כלל, אך התלמיד הגיב כאילו ניתנה לו מכת חשמל. כאשר הגיעו לעוצמת שוק של 150 וולט, השחקן ביקש שהניסוי יסתיים, ונענה ע"י החוקר כי על הניסוי להמשיך. השחקן המשיך והפגין כאב וחוסר נוחות גדולים יותר, והביע חשש לביטחונו האישי אם מכות החשמל יימשכו. ל"מורים" שביקשו להפסיק את ניסוי הסביר החוקר כי הוא, החוקר, לוקח על עצמו אישית את כל האחריות לתוצאות הניסוי ולביטחונו ושלומו של התלמיד, וכי על הניסוי להימשך. בסדרה הראשונה של הניסויים שערך מילגרם, 65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט, על אף שרבים לא הרגישו בנוח לבצע זאת. קצתם פרצו בצחקוקים היסטריים תוך כדי ביצוע המטלה, אבל אף נבדק לא עצר לפני עוצמת שוק של 300 וולט. לאחר שהשלים את חלקו האמריקאי של הניסוי, היה מילגרם כה נרעש מתוצאותיו, עד כי ויתר על החלק הגרמני ופנה להתעמק בתוצאותיו. ואכן, בניתוח-על בשנת 2002 על מחקרים דומים שנערכו ברחבי העולם, נמצא כי שיעור המשתתפים שמעבירים את עוצמת השוק הגבוהה ביותר קבוע ונע בין 61% ל-66%. מגמה דומה עולה מניסוי הכלא של סטנפורד שערך זימברדו בשנת 1971 במטרה לדמות התנהגות בכלא, אשר יצא מכלל שליטה והופסק לאחר שישה ימים, כשחברתו של זימברדו הגיעה לצפות בניסוי, הייתה עדה להתאכזרות הסוהרים אל האסירים וערערה על הלגיטימיות המוסרית של הניסוי.

אירועי מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה שימשו כר פורה למחקרים פסיכולוגיים רבים, שחלקם ביקשו להבין את גבול הציות לסמכות, גבולות הרשע, מנהיגות ועוד. אחד המושגים העיקריים בהקשר זה הוא "אישיות סמכותנית" (authoritarian personality) מצביעה על טיפוס אישיותי המאופיין ע"י אמונה בכניעה ובציות מוחלטים לסמכות, בין אם מדובר בכניעה לסמכות שלו ובין אם מדובר בכניעתו שלו לסמכות, לרוב של דמות מנהיגותית, תוך כדי דיכוי הכפיפים לו.

הפסיכואנליטיקאים תיאודור אדורנו, אלזה פרנקל-ברונסוויק, דניאל לווינסון ונוויט סנפורד ראו בבעלי אישיות מסוג זה אדם פשיסט אפשרי. הם כינו אותו "אישיות סמכותנית" על סמך כתבים מוקדמים יותר של הפסיכואנליטיקן אריך פרום, שהשתמש לראשונה במושג בספרו "מנוס מחופש", בו הוא מציין את הנטייה לסמכותניות כאחד המנגנונים לבריחה מפני חופש הטומן בחובו פוטנציאל לקיום אינדיבידואלי אך בודד, הגורם לו לחבור אל כוחות גדולים וחזקים ממנו שיספקו לו תחושת שייכות וביטחון. הואיל וההשפעות ההיסטוריות על התיאוריה שלהם כללה את עליית הפשיזם בשנות ה-30 של המאה ה-20, מלחמת העולם השנייה והשואה – הרי שמרכיב מרכזי ב"אישיות הסמכותנית" היא נטייה להיות מושפע ע"י אידיאולוגיה פוליטית אנטישמית ואנטי-דמוקרטית. גוף הידע הגדול שלהם (הידוע כאסכולת ברקלי) התמקד בעיקר בדעות קדומות מנקודת מבט פסיכואנליטית (בעיקר זו של פרויד ופרום).  

לפי פרויד, מורכבת האישיות מ-3 חלקים עיקריים: ה"סתמי" (id), הכולל את דחפי המיניות והתוקפנות הדורשים סיפוק כאן ועכשיו, ה"אני" (ego), שתפקידו לפקח על דחפים אלו בהתאם למה שמאפשרת הסביבה ולמה שמותר מבחינה מוסרית ו"האני העליון" (ה"מצפון"), הכולל את הצווים המוסריים החברתיים. אדורנו וחבריו ראו את האישיות הסמכותנית כבעלת "אני עליון" ("מצפון") נוקשה המפקח על "אני" חלש שאינו מסוגל להתמודד עם דחפיו החזקים של הסתמי. העימותים התוך-נפשיים הנובעים ממבנה אישיות זה גורמים לאדם לחוש חוסר ביטחון אישי, המתבטא בצורך של האני העליון לדבוק בנורמות שמרניות הנכפות מבחוץ ובדמויות וגורמי סמכות האוכפים נורמות אלו (ציות סמכותני). השלכה, אחד ממנגנוני ההגנה של ה"אני", נכנס לפעולה בכך שהאדם נמנע מלייחס לעצמו את הדחף שמעורר את החרדה, ע"י התקתו לקבוצות מיעוט "נחותות" בתרבות נתונה, תוך אמונה בערכים שיפוטיים (עוצמה וקשיחות) ונוקשים (סטראוטיפיים). בנוסף לכך, קיימת השקפה צינית על האנושות וצורך בכוח וקשיחות הנובעים מחרדות הנוצרות ע"י כשלים נתפסים בנורמות השמרניות של החברה (הרסנות וציניות). מאפיינים אחרים של אישיות זו כוללים נטייה כללית להתמקד באנשים המפירים את הערכים השמרניים ובנטייה לפעול כלפיהם בקשיחות (תוקפנות סמכותנית), התנגדות כללית לנטיות סובייקטיביות או דמיוניות (אנטי-אינטרוספקציה – הימנעות מלהתבונן אל תוך עצמך), נטייה להאמין באמונות טפלות ודאגה מופרזת בקשר להפקרות מינית.

מבחינת התפתחות הילד, עיצוב האישיות הסמכותנית מתרחש בצורה חזקה בשנים הראשונות לחיים ע"י יחסי הורות היררכיים, סמכותניים ונצלניים ומבנה משפחה שמרני. הורים בעלי צורך עז בשליטה, השולטים בילדי ומאיימים עליו בצורה קשוחה ותובעים ציות להתנהגויות שמרניות תוך שימוש באיומים – כל אלה מאיצים את התפתחות התכונות המאפיינות את האישיות הסמכותנית. בנוסף, ההורים מאופיינים ע"י עיסוק-יתר במעמד חברתי ומשדרים זאת לילד במונחים של כללים נוקשים ומוחצנים נוקשים. כתוצאה מכך, הילד סובל מתחושות מודחקות של טינה ותוקפנות כלפי הוריו, אך הואיל ואסור למתוח עליהם ביקורת, הוא עושה אידיאליזציה שלהם ומגלה כלפיהם יראת כבוד. כקלינאי נתקלתי בתופעה זו בקרב מספר מטופלים בוגרים צעירים שגדלו במשפחות שמרניות שפגעו בהתפתחותם התקינה, אך יראת הכבוד העצומה שחשו כלפי ההורים והאיסור לבטא ביקורת כלפיהם, אפילו ברגש ובמחשבה בגיל הבגרות, היוותה מכשול משמעותי בהתקדמות הטיפול.

אלפרד אדלר מציין גם את השאיפה לכוח על הזולת כתכונה נוירוטית מרכזית נוספת, המופיעה בדרך כלל כפיצוי-יתר תוקפני של תחושות נחיתות וחוסר משמעות של האדם כתוצאה מהיחס ההורי המדכא. לפי השקפה זו, חש האדם הסמכותני צורך עז לשלוט ולהוכיח עליונות על הזולת כתוצאה מראיית העולם כמורכב מאויבים, חוסר שוויון, היעדר אמפתיה והיעדר רווח הדדי.

השאלון המוכר ביותר למדידת סמכותנות של החוקרים שפיתחו את התיאוריה הוא סולם ה-F, שנועד לתאר סדרת אמונות הקשורות לסמכותנות בלי לציין במפורש שמות של קבוצות מיעוט, אשר כלפיהן מכוונות הדעות הקדומות (למשל, יהודים, שחורים וכו'). על מדד זה ועל התיאוריה העומדת מאחוריו נמתחו ביקורות שונות. בין היתר, נטען שהעובדה שכל הפריטים מנוסחים באותו כיוון, כך שהסכמה עמם מבטאת סמכותנות גבוהה, מטה את התוצאות לכיוון הגבוהה. כן נטען שהתיאוריה והשאלון מתייחסים רק לסמכותניות של הימין הפוליטי, בעוד שנוקשות ועמדות קיצוניות קיימות גם בצד השני של הקשת הפוליטית. בתגובה לכך, נערכו ניסיונות רבים לפתח מדדים שיהיו ניטראליים לתוכן של העמדה וימדדו נוקשות באשר היא (למשל, מדד הדוגמטיזם או מדד אי-הסובלנות לעמימות).

הערכה ממשית של 16 פושעים נאציים שהועמדו לדין במשפטי נירנברג גילתה שהציונים של הנבדקים היו גבוהים בשלושה מממדי השאלון (אנטי-אינטרוספקציה, אמונות טפלות וסטראוטיפים והשלכתיות). אם נחזור לניסויי מילגרם, שהוצגו בתחילת המאמר, יש לציין שבאחד המחקרים מילאו המשתתפים גם את שאלון הסמכותנות ונמצא שככל שרמת הסמכותנות שלהם הייתה גבוהה יותר, ההיענות להוראות הנסיין הייתה גבוהה יותר, ממצא התומך בתוקף של השאלון הבודק תכונת אישיות להתנהגות צייתנית הלכה למעשה.

בין הניסיונות להתמודד עם הביקורת על התיאוריה ועל שאלון הסמכותנות בולטת סדרת מחקריו של הפסיכולוג הקנדי בוב אלטמייר, אשר פיתח שאלון שנועד לבדוק "סמכותניות ימנית" ולא סמכותנות כתכונת אישיות כוללת. המדד כולל שלושה ממדים: ציות לסמכות לגיטימית, תוקפנות כלפי מיעוטים ודבקות בערכים ובאמונות של המנהיג. קוסטה ומקריי, שפיתחו את שאלון חמש התכונות הגדולות של האישיות – שהוא אחד השאלונים המקובלים ביותר בשימוש בחקר האישיות – מדווחים על קשר שלילי בין סולם הסמכותנות של אלטמייר ובין פתיחות לחוויה, ממצא התומך בטענת התיאוריה המקורית.

מאוחר יותר הציעו החוקרים ג'וסט, גלזר, קרוגלסנקי וסולוווי שסמכותנות, סמכותנות ימנית ומבנים דומים של שמרנות פוליטית הם צורה של עמדה חברתית המדגישה התנגדות לשינוי והצדקת אי-שוויון.  כן נמצא שלאנשים שמרניים יש צורך לנהל אי-ודאות ואיום בעזרת מניעים מצביים (למשל, חתירה לביטחון ושליטה בהיררכיות חברתיות) ומניעים מערכתיים (למשל, ניהול טרור והערכה עצמית).

בכל ספר לימוד מופיע פרויד כתיאורטיקן הפסימיסטי והדטרמינסטי ביותר. יתכן שזוועות השואה היוו ביטוי קיצוני הן לרוע והן לציות האנושי. ואולם, המחקרים הפסיכולוגיים הרבים שנערכו בהשראת השואה, כמו גם כל מהדורת חדשות כמעט, הכוללת דיווח על תקיפה מינית, בעיקר של בעלי שררה, מעידים כאלף עדים על כך שהן התוקפנות והן הציות הן תכונות אנושיות בסיסיות.